העם היהודי, שהיסטוריה ארוכה ועשירה מלווה אותו, נחלק היום לזרמים ולקבוצות שונות, שהפערים ביניהם הולכים ומעמיקים. פילוג זה גורם לכאב עמוק ולקרע בנשמת העם, מערער את האחדות ומשבש את היכולת שלנו לחיות יחד בשלום ובהרמוניה ויותר מכל מאיים על קיומה של מדינת היהודים הרי היא מדינת ישראל. הסיבות לפילוג הן עמוקות ומורכבות, שורשיהן נעוצים בהיסטוריה, באידיאולוגיות שונות ובאורחות חיים מנוגדות. החברה הישראלית מורכבת מקבוצות שמקורן מארצות שונות, בעלות תרבויות וערכים שונים שלעיתים מתנגשים זה בזה. הפער בין חילונים לדתיים, בין מזרחים לאשכנזים, בין עשירים לעניים, בין ימין לשמאל – כולם תורמים לפילוג ולקרע החברתי. אחד הפילוגים הבולטים והכואבים ביותר הוא זה שבין החרדים לחילונים. שתי קבוצות אלה חיות לעיתים כאילו בשתי מדינות נפרדות, עם ערכים, חינוך, תרבות ואורח חיים שונים לחלוטין. הניכור והחוסר הבנה בין שתי הקבוצות הללו רק הולך וגובר, והפער ביניהן נראה כלא ניתן לגישור. גם בתוך המחנה הדתי-לאומי ישנו פילוג משמעותי בין המתנחלים הקיצונים לבין הציונות הדתית המתונה יותר. הוויכוחים סביב ההתנחלויות והסכסוך עם הפלסטינים מעמיקים את התהום ביניהם ומחריפים את המתיחות. בצד השמאלי של המפה הפוליטית, הפילוג בין הציונים לבין היהודים הלא-ציונים או הפוסט-ציונים, מייצג קונפליקט עמוק באשר לזהות היהודית ולמשמעות של המדינה היהודית. בעוד שהציונים רואים במדינת ישראל את הגשמת החלום הלאומי, הצד השני תופס זאת כל לא יותר מפרויקט קולוניאליסטי. האומנם, מדינת ישראל כפרויקט קולוניאליסטי? חלק מהעם היהודי מציג גישה פוסט-ציונית. למעלה משבעים שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, עדיין קיימת קבוצה בתוך העם היהודי הרואה בה לא יותר מפרויקט קולוניאליסטי. גישה זו, המכונה "פוסט-ציונית", מאתגרת את הרעיון הבסיסי של מדינה יהודית ריבונית ומערערת על הלגיטימיות של המפעל הציוני כולו. מצדדי הגישה הפוסט-ציונית טוענים כי הקמת ישראל באה על חשבון העם הפלסטיני, שנושל מאדמותיו ונדחק לשוליים. לטענתם, היישוב היהודי בארץ ישראל היה בבחינת כיבוש קולוניאלי, שהתבסס על העקרונות המנחים של תנועות קולוניאליסטיות אירופיות אחרות באותה תקופה. הם רואים במדינת ישראל מעין מושבה של העם היהודי בלב העולם הערבי. חלק מהפוסט-ציונים אף הולכים כברת דרך נוספת וטוענים כי הלאומיות היהודית מהווה צורה של גזענות, שכן היא מגדירה את היהודים
כ"עם נבחר". לטענתם, הרעיון של "עם נבחר" מעמיד את היהודים במעמד נעלה יותר מעמים אחרים ונותן לגיטימציה לניצול והדיכוי שלהם כלפי ערביי המקום. מדינת ישראל, על פי גישה זו, קידמה מדיניות גזענית באמצעות הטמעת הלאומיות היהודית. הפוסט-ציונים גם מציגים ביקורת נוקבת על המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים בשטחים הנטענים כשטחים הכבושים. הם תופסים את הכיבוש הצבאי הממושך כסוג של שליטה קולוניאלית, שבה האזרחים הפלסטינים נתונים לדיכוי ולהשפלה תחת משטר צבאי לא דמוקרטי. יישובי ההתנחלויות מוצגים בעיניהם כהמשך ישיר של הפרויקט הקולוניאלי היהודי. עם זאת, חשוב לציין כי לא כל מי שמתנגד לכיבוש ולהתנחלויות הוא בהכרח פוסט-ציוני. יש הרבה יהודים ציונים אוהדי שלום, הדוגלים בסיום הכיבוש וכינון שלום עם הפלסטינים, תוך הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. הגישה הפוסט-ציונית, מעבר לביקורת על המדיניות הישראלית, גם מערערת על הרעיון של קיבוץ גלויות וריכוז היהודים בארץ ישראל. ישנם עדיין פוסט-ציונים הסבורים כי הפזורה היהודית בכל רחבי העולם היא מצב רצוי ואידיאלי עבור העם היהודי. לדעתם, היהדות איננה קשורה בהכרח למקום גיאוגרפי מסוים, אלא לתרבות, מנהגים ומורשת רוחנית שניתן לקיים בכל מקום.
דיונים אלה חושפים את הקונפליקט הפנימי בתוך העם היהודי סביב הרעיון הציוני והזהות היהודית. בעוד שרבים רואים במדינת ישראל את הגשמת החזון והחלום הלאומי של העם היהודי, האחרים תופסים זאת כפרויקט מושחת שמעמיד בסימן שאלה את מוסר ואת הערכים האוניברסאליים של החירות והצדק. חשוב להדגיש כי הקבוצה הפוסט ציונית עדיין מהווה מיעוט בקרב העם היהודי בכללותו. עם זאת, השיח והביקורת שהיא מעלה מאלצים את היהדות הציונית להתמודד עם שאלות לא פשוטות של זכויות אדם, צדק וערכים הומניסטיים. דיונים כאלה חשובים להמשך התפתחותה של הזהות היהודית ולעיצוב פניה של מדינת ישראל בעתיד. אלא שדיונים אלו מקבלים לאחרונה עוצמות בהן לא נפגשנו מאז הוקמה המדינה. נושאים שהיו קודש הקודשים נפרמים באבחה ומשאירים את רוב העם המום. נגיעה ביום הזיכרון, בתפילת יום כיפור, בהורדת אנדרטה מאזור הקרבות לטובת מחאה ופגיעה באחדות הצבא, הם פעולות שסוללות את הדרך לחורבן. פילוגים אלה ואחרים יוצרים קרעים עמוקים בתוך החברה היהודית, מכרסמים באחדותה ובתחושת הגאוות והשייכות המשותפת. הם מקשים על יצירת חזון משותף ועל גיבוש מדיניות כוללת לטובת כלל העם. במקום שיתוף פעולה ואחדות, שוררים חשדנות, ניכור וקיטוב מתגברים. הכאב של הפילוג מורגש לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית והמשפחתית. משפחות נקרעות לגזרים כתוצאה מפערי תפיסות ואורח חיים. ילדים צמאים ללכידות ולהרמוניה נחשפים לעיתים קרובות לקונפליקטים ולמתחים הנובעים מהפילוג. הכאב של החלוקה מכרסם באחדות המשפחתית ובתחושת הביטחון והשלמות של הפרטים בתוכה. פילוג עמוק זה בתוך העם היהודי פוגע גם ביחסים שלנו עם קהילות יהודיות אחרות בתפוצות. במקום תחושת שייכות וקרבה משותפת, הפילוגים דוחקים את רגלי הקהילות השונות מלהתאחד ולהרגיש חלק מעם אחד. אך חרף הכאב והקרעים, עדיין קיימים גם קשרים עמוקים המחברים את חלקי העם היהודי. הזיכרונות ההיסטוריים המשותפים, המסורת העשירה, השפה העברית והמנהגים היהודים כולם מהווים מכנה משותף שממריץ אותנו לשאוף לאחדות ולגישור על הפערים.
זה בדיוק הרגע אליו נדרש רועה הצאן. העם מאז ה – 7 באוקטובר התגלה בגדולתו. מאפייני העם היהודי ברגעי סכנה קיומית, הציפו את האנשים שחרפו נפשם להציל נפגעים ברגעי קיצון לצד אחרים שפשוט תרמו כל אחד בהתאמה ליכולותיו ולכישוריו. לאומת העם, אנו פוגשים מנהיגים שנמצאים בפער גדל בתקופה בה הדרך מתרחקת. העם היהודי, עם של מורשת עשירה, תרבות עמוקה וערכים נעלים, נמצא בשנים האחרונות בפער הולך וגדל ממנהיגיו. בעוד העם הטוב הזה שואף לחיי שלום, קבלת האחר וצדק חברתי, נראה שמנהיגיו מתקשים לעמוד באותן תכונות נעלות. ואני מדגיש את העובדה שמדובר על המנהיגים מכל קצוות הקשת הפוליטית. מזה זמן רב נשמעות קריאות רבות מהשורות של אזרחים יהודים רגילים, להידברות, לגישור ולהשכנת שלום בתוכנו. לצערנו, מנהיגינו הפוליטיים נראים כשקועים בקונפליקטים ומלחמות תעמולה פנימיים, במקום לקדם איחוי וגישור. המצב הכלכלי הקשה עבור מגזרים רבים בחברה הישראלית, הוא עוד בעיה חמורה. למרות שעקרונות הצדק החברתי והסולידריות הפכו לסמלי דגל מכוננים של העם היהודי, הפערים הכלכליים גדלים ורבים נאבקים על קיומם היום יומי. המצוקה של חלקים ניכרים מהעם נרמסת מול אינטרסים כלכליים וקפיטליסטיים של האליטות השליטות. מעבר לבעיות הספציפיות האלה, קיים גם משבר ערכי וחברתי רחב יותר. המנהיגות מתקשה להציב ערכים של כבוד אנושי וסובלנות בראש סדר העדיפויות הלאומי. הקיטוב הגובר בחברה, האלימות הגואה ותרבות השנאה וההסתה, כולם תופעות שמנציחות את ההידרדרות להתרחקות מהאידיאלים הבסיסיים של "עם ישראל".
העיקר החסר הוא מנהיגות אמיצה, רועה הצאן שיעז לעמוד מול הציבור ולהעלות דגל של חזרה לערכים מכוננים, של הומניזם וקירוב לבבות. מנהיגות שתתריע נגד התדרדרות שלטון החוק וההגינות ותילחם למען חברה צודקת ושוויונית יותר לכל חלקיה. עלינו, כעם טוב וערכי, להוביל את דרכנו מחדש אל הדרך הראויה. לשאוף מנהיגות עתידית שתתקשר שוב עם רעיונות הצדק והערכים האנושיים הבסיסיים ביותר. רק אז, בצעדים איטיים אך בהירים, נחזור להיות אותו עם שהוא דוגמה ומופת שיש לראותו כאידיאל ולא כנטל בעיקר על עצמו. בימים אלו כאשר הכל נראה אבוד, נזכור את הרגע בו עומד יהודי באחד הגטאות, רעב, רזה, מיואש, באפו ריח חבריו שבמשרפות ועיניו מביטות
על גופות חבריו הזרוקות ברחובות הגטו. נשאל את עצמנו, האם העלה בדעתו היהודי הזה ברגע הנוראי הזה שעוד בערך 5 שנים תהיה מדינה ליהודים?
זו דרכו של העולם להציב בפנינו קטסטרופה ואנו נדרשים לצלוח אותה לכיוון חיובי וליצור ממנה את ההמשך הראוי והטוב יותר. התנאי הראשון היא אחדותנו.
דרך ארוכה לפנינו, דרך שהאתגר הבסיסי בה הוא אנחנו עצמנו. מאז נוצר העם היהודי, מכל אויב שניצב סביבנו וללא קשר ליכולותיו ועוצמתו, לא האויב הפיל אותנו אלא אנחנו מי שגרמנו למפלה של עצמנו. ארשה לעצמי לומר שבתחושה האופטימית שלי, נכון, נדרש מאיתנו להביט לאחור ולהפיק את הלקח לעתיד ובכל זאת, מעז יצא מתוק.
